מטרות לימודיות:

1. התפתחות התנועה הציונית
2. מהלכיו הפוליטיים של הרצל כראש התנועה הציונית.
3. פרשת אוגנדה - הקרע בתנועה הציונית

1. התפתחות התנועה הציונית בשנים 1897 - 1904

א. התפתחות כמותית
תוך תקופה של שבע שנים גדלה התנועה הציונית ונעשתה לתנועה של המוני
יהודים. בין הקונגרס הציוני הראשון והשני, שנתכנס כעבור שנה בדיוק
מקודמו, התנועה הציונית גדלה פי 8, וגם לאחר מכן חל בתנועה גידול הדרגתי
משנה לשנה.
ב. קונגרסים
המוסד הפרלמנטרי המרכזי של התנועה הציונית, הקונגרס, המשיך להתכנס באופן
קבוע. בין השנים 1987 - 1901 התכנס מדי שנה, ומשנה זו ואילך התכנס מדי
שנתיים. בקונגרס השני הונחו היסודות לבנק הציוני, בו ראה הרצל מכשיר רב
עצמה לפעולה המדינית - כלכלית - ציונית. בקונגרס החמישי אושרה הקרן
לגאולת אדמות בא"י.
ג. חלקה של התנועה הציונית הרוסית בהסתדרות הציונית
למן הקונגרס הציוני הראשון, היוותה התנועה הציונית הרוסית את מקור כוחה
העיקרי של התנועה . כבר באותו קונגרס מנו באי כוח התנועה ברוסיה למעלה
משליש הצירים ובקונגרס הרביעי והחמישי הגיעו מרוסיה למעלה ממחצית מס'
הצירים בכלל.
הזדהות היהודים ברוסיה עם הציונות בתקופה זו הייתה גדולה. המוני יהודים
משכבות שונות החלו להגיע אל התנועה הציונית. כתוצאה מהצלחתה של התנועה
להכות שורשים ביהדות רוסיה, גדלה חשיבותם של ציוני רוסיה במוסדות
הציוניים.
עד לקונגרס הציוני השישי הצליח הרצל לעורר, לקיים ולהנהיג תנועה דינמית
ומתפתחת. אמנם המטרה שאליה חתר - הקמת מדינת היהודים, עדיין הייתה רחוקה
מהגשמתה, אך התשתית המוצקת, ותמיכתם של המוני היהודים בשאיפה הציונית,
סיפקו נתונים מבטיחים להצלחת המפעל. הצלחתו של הרצל לגייס את יהודי
רוסיה הייתה שלב חיוני וחשוב לתנועה הציונית, מאחר שהתנועה הציונית
ברוסיה הפכה לכוח המוביל של התנועה הציונית כולה. בכך יצר הרצל אמצעי
חשוב, אשר בבוא היום סייע להשגת המטרה הציונית.

2. אופוזיציה להרצל

בצד ההתפתחות הדינמית של התנועה הציונית, שעוררה גלי התלהבות של המוני
היהודים, החלה גם ביקורת נוקבת על דרכה של הציונות. ההתנגדות למדיניותו
של הרצל נבעה מכמה כיוונים וזרמים בעם היהודי:
א. חלק מהיהדות החרדית, אשר ראתה בציונות כפירה בעיקרי הדת היהודית.
ב. חלק מהאינטלגנציה היהודית, שראתה בהרצל משיח שקר, ובתנועה שהקים סכנה
    לאמנציפציה, שלהשגתה נלחמו.
ג. יהודים עשירים ומבוססים היטב מבחינה כלכלית, שחששו לגורל עסקיהם
   וממונם כתוצאה משינוי לרעה ביחס החברה ליהודים בכלל.
ד. התנועות הסוציאל - דמוקרטיות בכלל, ותנועת הפועלים היהודית "הבונד"
   בפרט. חברי ה"בונד" טענו כי אין הציונות יכולה לפתור את בעיית היהודים,
   ולמעשה היא פוגעת במעמד הפועלים היהודי ומחבלת בהכרתו העצמית מעמדית.

3. הפעילות הפוליטית - המאבק להשגת צ'רטר

א. אורינטציה פוליטית ראשונה - גרמניה
הרצל החל בפעולה דיפלומטית ענפה באירופה למען השגת המטרה הציונית הראשונה
- מדינת היהודים. הצלחת הקונגרס הציוני הראשון דרבנה את הרצל להמשיך
בתנופת הפעילות הדיפלומטית שאותה החל קודם לכן. בפעילות זו שאף להגיע אל
השלב הראשון בתכניתו להגשמתה של הציונות והוא: השגת ערובות מובטחות במשפט
הכללי, דהיינו, הצהרה פוליטית בינלאומית בזכות הקמת מדינה לעם היהודי,
ובשלב השני השגת צ'רטר ליהודים בארץ ישראל, אשר יכיל את כל הערובות
הפומביות - משפטיות הדרושות. הרצל העלה את רעיון הצ'רטר לאחר שהתברר לו
שטרם נוצרו התנאים להקים מדינה יהודית ריבונית בא"י.
גרמניה הייתה המעצמה האירופית החשובה הראשונה, אשר לה הועיד הרצל תפקיד
מרכזי בהשגת המטרה הציונית. עוד בראשית דרכו ניסה הרצל להיפגש עם הקיסר
וילהלם השני, כדי לשכנעו בצדקת הרעיון הציוני ולהשיג באמצעותו גישה לחצר
השולטן בקושטא. גרמניה הייתה באותה עת המעצמה האירופית המקורבת ביותר
לתורכיה .
כאשר נפגש הרצל עם הדוכס הגדול מבאדן, דודו של הקיסר הגרמני, ניסה לשכנע
אותו שפגישה בינו לבין הקיסר עשויה להואיל לקידום העניין הציוני. לאחר
שנה ומחצה של ניסיונות ומאמצי סרק באמצעות אישים גרמניים רבי השפעה, נקרא
הרצל, ששהה באמסטרדאם, אל הקונסוליה הגרמנית ושם נאמר לו שהקיסר הגרמני
מוכן לפגוש את הרצל בעת ביקור הקיסר בירושלים.
תחנתו הראשונה של וילהלם השני במסעו לארץ ישראל הייתה קושטא. באוקטובר
1898 נסע הרצל לקושטא ונפגש שם לראשונה עם הקיסר. הקיסר הבטיח להרצל
להיפגש אתו שנית בירושלים.
הרצל ומלוויו עלו לירושלים במצב רוח אופטימי כדי להיפגש עם הקיסר. ב - 2
בנובמבר 1898 נפגש הרצל עם הקיסר. יחסו הצונן של הקיסר והצנעתה של פגישה
היסטורית זו, לפי הוראת פקידי הקיסר, גרמו להרצל להתפכח ולהבין שוילהלם
נסוג מתמיכתו הראשונה בתכנית החסות הגרמנית על ההתיישבות היהודית בארץ
ישראל,
ב. אורינטציה פוליטית שניה - תורכיה
לאחר כשלון המגעים הדיפלומטיים עם גרמניה, החליט הרצל לפנות למנהיגי
האימפריה העות'מאנית ללא מתווכים ולבקש צ'רטר בחסות תורכיה. חובותיה
הכבדים של תורכיה למעצמות אירופה היו תמצית המשא ומתן שקיים הרצל עם החצר
בקושטא. הוא הגה רעיון, כי התנועה הציונית תסייע לתורכיה לסילוק
חובותיה, ותמורת זאת יקבלו הציונים צ'רטר להתיישבות יהודית בא"י בחסות
תורכית.
חמש פעמים ביקר הרצל בקושטא למטרותיו הפוליטיות. השולטן הציע לו, תמורת
סיוע כספי נכבד. ליישב יהודים בסוריה, ארם נהריים, אנטוליה, או בכל מקום
אחר באימפריה העות'מאנית - מלבד בארץ ישראל. הרצל דחה הצעות אלה והמשיך
במאמצים לגייס כספים למאן הצ'רטר, מתוך תקווה שכך אפשר יהיה לשנות את פני
הדברים בקושטא. ביולי 1902 הוזעק בדחיפות לקושטא. נתברר לו כי המשא
ומתן הממושך, שניהלו עמו התורכים, היה למעשה תכסיס השהייה מתוכנן, שנועד
לאפשר להם להתקדם במקביל במגעיהם עם הצרפתים, ולהשיג מהם את התנאים
הטובים ביותר שישרתו את האינטרסים של תורכיה.

לכישלון המשא ומתן של הרצל עם התורכים חברו כמה גורמים:

1. נראה שחלק מהכישלון יש לזקוף לחובת הבנקאים והגבירים היהודיים במערב
    אירופה. סירובם של אנשי הכספים היהודיים להשקיע מהונם במפעל הציוני
    החליש את עוצמת המיקוח של הרצל.
2. השולטן התורכי מתחילת מגעיו עם הרצל לא ראה בו שותף רציני לעסקה,
    לנוכח ההתנגדות התורכית העקרונית להתיישבות ציונית בעלת מסגרת מדינית -
   ריבונית בארץ ישראל.
3. חלק מהכישלון נעוץ בטקטיקה שבה נקט הרצל עצמו. מנהיג התנועה
    הציונית לא הכשיר כהלכה את הקרקע למהלכיו, והמשא ומן עם התורכים נעדר כל
   בסיס ריאלי מבחינת יכולתה של התנועה לבצע עסקה פיננסית מורכבת ומסובכת
   כזו.

ג. אורינטציה פוליטית שלישית - בריטניה

כישלונו של הרצל בהשגת הצ'רטר על ארץ ישראל מהאימפריה העות'מאנית לא הרפה
את ידיו. הוא הפנה את מרצו ליעד הבא - בריטניה.
ההגירה הגדולה של יהודים לאנגליה בסוף המאה ה - 19 החלה להדאיג את ראשי
השלטון הבריטי, מחמת ההתנגדות שהתעוררה בדעת הקהל להמשך כניסת המהגרים
היהודים. לאחר דיונים בפרלמנט ובעיתונות מינה הפרלמנט "ועדה ממלכתית"
לבדיקת שאלת ההגירה. הועדה זימנה את הרצל, כמנהיג התנועה הציונית, להעיד
בפניה כמומחה לשאלת ההגירה היהודית. הרצל העריך כי הנסיבות שנוצרו סביב
שאלת ההגירה מספקות הזדמנות נאותה לשכנע את ראשי הממשל הבריטי לתמוך
ברעיון מדינת היהודים. בעדותו בפני הועדה השמיע לראשונה בפומבי רעיון,
שהגה כבר קודם לכן, בדבר התיישבות יהודית בטריטוריה שבשליטה אנגלית בסמוך
לא"י - קפריסין או חבל אל עריש שבחצי האי סיני, כמקלט זמני להמוני
היהודים הנרדפים. הרצל ראה זאת כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים לצ'רטר על
א"י. הרעיון ליישב את הפליטים היהודים ממזרח אירופה בחצי האי סיני בחסות
בריטית לא יצא, גם הוא, אל הפועל. גם לאחר כשלון תכנית אל עריש המשיך
הרצל לחפש פתרונות ביניים למצוקת היהודים. שר המושבות הבריטי הציע להרצל
את אוגנדה שבמזרח אפריקה. הרצל דחה את ההצעה. אולם אז ארע אירוע, שגרם
להרצל לשקול מחדש את הצעת אוגנדה.

4. פרשת אוגנדה

א. הרקע - פוגרום קישינב
ב- 1903, בפסחא הנוצרית, פרץ בקישינב פוגרום שכמותו לא ראו יהודי רוסיה.
הפוגרום זעזע משכילים רוסים כמו גורקי וטולסטוי ואף את דעת הקהל
באירופה.
ב. הרצל ברוסיה
הממשל הרוסי ביקש עתה "לרכך" את השפעת הפוגרום והזמין את הרצל לרוסיה כדי
"לשוחח" עם ראשי הממשל הרצל נענה להזמנה משום לרצה להשיג רשיון לפעולת
התנועה הציונית ברוסיה . כמו כן ראה הרצל בביקורו הזדמנות לחזק את ידי
היהודים ולמתן את יחס השלטונות כלפי היהודים.
ברוסיה נפגש הרצל עם שר השפים פלהבה. מהפגישה לא יצא מאומה, אך הפגישה
עם המוני היהודים, שבאו לראות את ה"מלך" היתה נרגשת ומהממת. תחת הרושם
של הפגישה עם המוני יהודי רוסיה ומצוקתם, החליט הרצל לשקול מחדש את הצעת
אוגנדה כפתרון ביניים. מרוסיה מיהר הרצל לקונגרס הציוני השישי בבאזל .
ג. הצעת אוגנדה - הקרע והשלכותיו
בפני 600 צירים דיווח הרצל על מסעו ברוסיה ועל כישלון המו"מ עם הטורקים
והגרמנים. ואז הטיל את "פצצת" אוגנדה. עתה פרץ ויכוח סוער בין מחייבי
ההצעה לבין שולליה. בפני הקונגרס הובאה הצעה לשלוח משלחת סקר לאוגנדה.
295 צירים ענו בחיוב, 175 שללו, 132 נמנעו. הקרע היה בלתי נמנע. תומכי
הצעת אוגנדה היו ממערב אירופה. שוללי ההצעה היו ציוני רוסיה (כולל
הציונים מקישינב). מנהיגות ציוני רוסיה האשימה את המנהיגים הציוניים
ממערב אירופה ובכללם הרצל, כי לא הבינו את הטרגדיה האיומה העוברת על
היהודים ממזרח אירופה. הם לא הבינו, כדברי וייצמן (לימים נשיאה הראשון
של מדינת ישראל), ש"יהודי רוסיה, עם כל סבלותיהם, אינם מסוגלים להעתיק את
חלומותיהם וכיסופיהם מארץ אבותיהם לכל ארץ אחרת.
מנהיגם של אומרי הלאו להצעת אוגנדה היה ד"ר יחיאל צ'לנוב, שטען כי נצחונו
של הרצל יביא להרס התנועה. בעקבות הויכוח הסוער, רבים משוללי ההצעה עזבו
את מקומותיהם, בכו, התעלפו וישבו כאבלים על הארץ. היה חשש רציני כי
התנועה הציונית הגיעה לסוף דרכה. הרצל הבין עתה את עצמת ההתנגדות והדרך
היחידה שעמדה בפניו, היתה התפייסות. בנאומו האחרון בקונגרס שוב הגדיר את
אוגנדה כפתרון זמני והרים את יד ימינו ונשבע "אם אשכחך ירושלים תשכח
ימיני".
תכנית אוגנדה הוכיחה כי הרצל לא הבין כמה עמוק חדור הרעיון הציוני, בעיקר
בקרב ציוני רוסיה(למרות שאוגנדה נועדה לפתור את מצוקת יהודי רוסיה).
פרשת אוגנדה שברה את רוחו של הרצל . במשך שבע השנים, שבהן עמד בראש
התנועה הציונית, הלך גופו ונחלש. לאחר פרשת אוגנדה הורע מצב בריאותו.
למרות זאת המשיך הרצל במאמציו להשגת המטרה הציונית ונפגש עם האפיפיור
ומלך איטליה. ביולי 1904 נפטר ממחלת לב. "רק פעם אחת באלפי שנים ייולד
איש פלאים כזה" כתב ,לאחר מותו של הרצל, דוד גרין (לימים ראש ממשלתה
הראשון של מדינת ישראל) בן ה - 17 ובמלים אלו ביטא את תחושת הרבים.
באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו של הרצל מוינה ונקברו, לפי בקשתו בצוואתו,
בירושלים - בהר הרצל הנושא את שמו.

הצעות דידקטיות

חומר עזר למורה: ספר לימוד "ראשית הציונות פרקים 12 - 13 עמ" 135 - 150

1. פרשת אוגנדה - משחק הדמיה

הפעילות תבוצע לאחר לימוד הרקע לכנוס הקונגרס הציוני ה - פרק 4 סעיפים א'
ב'.

מהלך הפעילות

1. הכתה הופכת למליאת הקונגרס הציוני השישי. המורה כ"נשיא הקונגרס
    הציוני"(הרצל) יקרא לתלמידים קטעים מהצעת אוגנדה מנאומו של הרצל בקונגרס
    (ראה נספח מס' 1).
2. הכתה תחולק לשתי קבוצות של נציגי התנועה הציונית. על קבוצה אחת
    להעלות טיעונים בעד ההצעה(ראה נספח מס' 2). על הקבוצה השניה להעלות
    טיעונים נגד (ראה נספח מס' 3). כל קבוצה תכין בכתב ולאחר מכן יתנהל
    דיון במליאת הקונגרס. כל קבוצה תבסס את טיעוניה בעזרת הנספח שבידה.
3. רק לאחר הויכוח בין מחייבי ההצעה לשולליה ("מקלט זמני" לעומת "אין
    ציונות ללא ציון", יידע המורה את התלמידים בדבר התוצאות האמיתיות בהצבעה
    שנערכה בקונגרס (175 נגד, 295 בעד, 132 נמנעים).
4. בסיכום הפעילות על המורה להדגיש שדווקא שוללי ההצעה היו הציונים
    מרוסיה (פרק 4 סעיף ג').

2. ייחודו של הרצל - דיון

פעילות סיכום של שני השיעורים האחרונים. הסיכום יכול להיערך:
1. דיון כתתי כשהמורה מסכם את הנקודות על הלוח
2. התלמידים יסכמו בכתב ולאחר מכן יערך דיון בכתה.

בסיכום יועלו הנקודות הבאות:

1. אישיות כריזמטית, קסם אישי, הופעה חיצונית מרשימה, כישורים ארגוניים,
    נטייה לריאליזם ולפעלתנות דינמית בצד המעוף והחזון.
2. יכולתו לבוא במגע ישיר עם המוני היהודים ובכך להחדיר את הרעיון
    הציוני לשכבות עממיות רחבות.
3. יכולתו לשרטט בבהירות ובפשטות את החלום הציוני ולשכנע את יהודי
    אירופה כי "אין זו אגדה" (המוטו של ספרו השני של הרצל "אלטנוילנד)
4. בבניית ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הכשיר את הקרקע לפעולה ציונית
    נרחבת בשנים הבאות.
5. הישגו החשוב ביותר של הרצל - הפריצה אל דעת הקהל הבינלאומית. הרצל
   היה הראשון שפרץ את מחסום דעת הקהל היהודית והעולמית. לא כספים ולא
   עוצמה פוליטית עמדו לרשותו של הרצל במפעל זה, וההנהגה היהודית המסורתית,
   הדתית והפיננסית, התנכרה לו על פי רוב. במפעל זה של הפריצה אל דעת הקהל
   עמד הרצל כמעט יחיד ובודד.

לסיכום -

למרות שמדינת היהודים לא הוקמה בימיו של הרצל, חזונו ומאמציו
סללו ללא ספק את הדרך להקמת מדינת ישראל.

נספח מס' 1 (למורה)

הצעת אוגנדה -מתוך נאומו של הרצל בקונגרס הציוני העולמי ה - 6
"ממשלת הוד-מלכותו(בריטניה) מציעה לתנועה הציונית את אוגנדה שבמזרח
אפריקה כארץ מקלט ליהדות העולמית.....הארץ החדשה חסרה את הערך ההיסטורי
וגם הציוני שיש לארץ-ישראל. אך אינני מסופק כי הקונגרס יקבל את המתנה
החדשה ברגשות כבוד חמים. ההצעה אומרת: יישוב יהודי אוטונומי באפריקה
המזרחית, ממשל יהודי, ממשלת בית יהודית ושר יהודי מושל בחבל
הארץ...כשהציעו את הדבר לפני ובהתחשב במצב היהודים בעולם... (אני) מבקש

רשות להציע את הדבר לפני הקונגרס.
...אין זאת ציון, ולציון לא תוכל הארץ הזאת להיות לנו. אין ההצעה הזאת,
אלא אמצעי להקל על יציאת היהודים, אבל שימו-לב - על יסוד לאומי
ומדיני"...

נספח מס' 2 (לנציגי הקונגרס הציוני, תומכי הצעת אוגנדה)

מתוך דבריו של מכס נורדאו התומך בהצעת אוגנדה
"...אלפי-אלפים מיהודי רוסיה, רומניה וגליציה מתמוגגים בייאוש נורא ואתם
רוצים לדחות הצעה גדולה כזו? עלינו לשפוט בדבר זה לא כאנשי מפלגה, כי אם
כיהודים. אני לפני היותי ציוני, הנני עברי, בן אדם. כציוני, כיהודי,
כבן אדם, הריני אומר: אם יש לאל-ידכם להציל בני-אדם, אל תימנעו לעשות
זאת.."
"...אין הכוונה להמיר את ארץ ישראל באוגנדה. אוגנדה תשמש אך מקלט לילה
ליהודים"...

נספח מס' 3 (לנציגי הקונגרס הציוני שוללי הצעת אוגנדה)

מתוך דבריו של מ. צ'לנוב ממנהיגי הציונים הרוסים על הקשר שבין ציון

לציונות

"...עצם השאלה מדוע בחרנו בארץ ישראל מוכיחה את אי הבנת מהות התנועה
הציונית. לא הציונים בחרו בציון, ציון, יותר נכון, הכמיהה לציון הולידו
את הציונים. למרות שהעם היהודי נקרע מארצו, הכמיהה לציון הייתה תמיד
במרכז הווייתו של היהודי בכל התקופות ובכל המקומות. ...זיקה עזה זו
עוברת כחוט השני לאורך ההיסטוריה של העם היהודי. זוהי אינה תופעה מקרית,
אלא מסורת הנמשכת אלפי שנים. הציונות אינה תנועה חדשה, היא הייתה עמנו
במשך כל הדורות ועכשיו מצאה את ביטוייה המתאים ברוח הזמן...

אין ציונות בלי ציון!".