א. תפוצות וגלות

בידינו ידע מועט מאוד על התפוצות בתקופת התנ"ך. בכתבי רבנים מדורות מאוחרים יותר ישנה התייחסות לתקופה בה חי העם במצרים כאל גלות מצרים אך זוהי התייחסות אנאכרוניסטית כמובן.הרס ממלכת ישראל הצפונית בידי אשור בשנת 722 לפני הספירה הביא להגלית התושבים ולפיזורם בארצות האימפריה האשורית. קורותיהם לאחר ההגליה לא נודעו ומניחים כי בתום תקופה ראשונה של צער,חרטה וכמיהה רבה לארצם שאבדה להם, השלימו עם גורלם, התבוללו בתהליך איטי וכך נעלמה זהותם הלאומית האופיינית.

בסוף תקופת בית ראשון חיו יהודים במצרים - ראה את הפרקים האחרונים בספר ירמיהו (פרקים מ"ג, מ"ד ): אמנם הטקסט מזכיר קבוצת יהודים שעזבו את יהודה לאחר החורבן כדי להתיישב במצרים אך הרושם המתקבל מן הטקסט הוא שבכל רחבי מצרים גרו יהודים - זהו כנראה סימן לכך שלפחות כמה מהם היו מבוססים שם כבר זה זמן מה. נראה גם כי יהודים אלה לא היו מוכי יגון לאחר חורבן ארץ יהודה וירמיהו נדהם ומזדעזע מכך.

ב. גלות בבל: יצירת דפוס

אולם הקהילה החשובה שהתפתחה מחוץ לארץ ישראל היתה קהילת בבל. קהילה זו החלה להתפתח זמן לא רב לפני חורבן בית ראשון בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס.כעשר שנים לפני ההרס הסופי של המקדש, הוגלתה לבבל קבוצה ראשונה בת כמה אלפי בני יהודה (יהודים). במכתב שירמיהו שולח להם הוא מייעץ להם כיצד לחיות שם. (פרק כ"ט). מכתב זה הוא "המדריך" הראשון לחיים בתפוצות הנמצא בידינו. ירמיהו מפציר בהם להשלים עם העובדה שהם חיים בבבל, להקים את בתיהם ואת משפחותיהם ולחיות בשלווה. אם יהיו נאמנים לאלוהים ויעשו את אשר ציוום יחזיר אלוהים את משפחותיהם לירושלים בעוד שנים רבות.במלים אחרות, עליהם לזכור את מקורותיהם ואת ארץ יהודה, מולדתם האמיתית אך אינם צריכים לעשות הכנות מעשיות לשיבתם. אלוהים ידאג לכך.
 
לאחר החורבן, כאשר הגיעו גם יתר הגולים לבבל, נראה שהם הפנימו את עצת ירמיהו. התמונה הכללית של היהודים בגולה הינה זו של עם הנאמן לאלוהיו וליהדות. העדויות מורות על כמיהתם לשוב למולדתם "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" אומר מזמור קי"ג. הנביא הגדול של גלות בבל, יחזקאל, מפתח את אותו הרעיון בהבטיחו חופש ושיבה לציון אם היהודים לא יפסיקו להאמין (ראה חזון העצמות היבשות, יחזקאל י"ג, והחזונות העתידניים הגדולים של בית המקדש שיוקם מחדש בירושלים - תשעת הפרקים האחרונים בספר). נסיון גלות בבל מגלם את הדפוס של יחסי ישראל - התפוצות בתקופה של גלות מאונס:

* אלוהים מעניש את היהודים

* עליהם לשנות מצב זה וזאת יעשו ע"י כך שיעשו הישר בעיני אלוהים.

* כפרס, אלוהים ישיבם לארצם בסופו של דבר.
 
אין כמובן כל שאלה לגבי ארצם של היהודים. עצת ירמיהו היא מתכון לחיים זמניים בתפוצות. עליהם להיות נאמנים לארץ שבה הם חיים - עד שאלוהים ישיב את שבותם.עד כאן התיאוריה. במציאות מתגלים הבדלים. הדבר ברור כאשר מעניק כורש, השליט החדש, ליהודים את האפשרות לשוב ולבנות מחדש את מקדשם ואת ארצם לאחר שהפרסים כבשו את בבל. רק מיעוט קטן חוזר לארץ. זהו הקרע הראשון בין ההכרזות לבין המעשים; זוהי הפעם הראשונה שחל קרע כזה אך לא האחרונה.

ג. תקופת הבית השני: בניית תפוצה חזקה

רק בתקופת הבית השני אנו רואים התפתחות של תפוצה יהודית בקנה מידה גדול.

* יורשי היהודים שלא חזרו מבבל ומפרס מהווים את הבסיס לקהילה הגדולה שתתפתח בארצות המזרח. 
* בנוסף לכך, לפחות מסוף המאה הרביעית לפני הספירה ישנה התחלה של תפוצה עתידית עצומה המתפתחת בארצות שהיו בשלטון היוונים מזמן אלכסנדר מוקדון. אחד המרכזים של תפוצה זו היתה מצרים. מצרים ובירתה אלכסנדריה היו אבן שואבת ליהודים במאות שלפני חורבן בית שני. בזמננו מעריכים את מספר היהודים במצרים בתחילה המאה ראשונה לספירה בכמיליון. 
* לאחר כיבוש הארצות שהיו תחת ריבונות יוונית בידי רומא התיישבו היהודים בכל רחבי האימפריה הרומאית. עפ"י הערכה של התקופה האחרונה הגיעה האוכלוסיה היהודית ברומא בשנים שלפני חורבן הבית ל-50000 נפש בעיר זו בלבד!

ד. מה יצר את התפוצה - כוח או רצון

יהיו המספרים המדוייקים אשר יהיו, ברור (אם כי לעיתים קרובות קיימת אי הבנה בקשר לכך) כי הרבה לפני חורבן בית שני היה מספר היהודים שחיו בתפוצות רב ממספר היהודים שחיו בארץ ישראל. לעובדה זו השלכות חשובות ביותר. יהודים הגיעו לארצות אלו בדרכים רבות ושונות: היו שבאו כבני ערובה, אחרים כעבדים - אך הרוב באו מרצונם ובעיקר מסיבות כלכליות מכיון שמשכו אותם האפשרויות בחיים "בחוץ". בניגוד לדיעה הרווחת מעט מאוד יהודים הוכרחו לגלות לאחר הגלות שבאה בעקבות הרס בית ראשון. משמעות הדבר היא שברוב המקרים העדיפו היהודים את החיים בתפוצות על החיים בארץ ישראל.

ה. נאמנויות יהודיות בתפוצות בתקופת בית שני

אין ספק כי רוב היהודים, אם לא כולם, המשיכו להיות נאמנים למסורתם. הרומאים למשל חששו מן היהודים ברחבי קיסרותם כיון שחשבו שהם מאוד רגישים לגבי מסורותיהם וצעדים מוטעים של שליטיהם יכולים להניעם בקלות למרד גלוי. לכן ניסו הרומאים להיות רגישים לצרכי היהודים בתפוצות לפחות עד תקופת המרד הגדול שהביא לא רק לחורבן בית המקדש אלא גם להרס האמון בין השליטים הרומאים לבין נתיניהם היהודים.

ישנם סיפורים נוספים הקשורים בנאמנויות של יהודי התפוצות. למשל מקרה שני הגנרלים היהודים בשרות מלכת מצרים במאה השניה לפני הספירה. גנרלים אלה סרבו לפקד על צבאותיהם במלחמה נגד המכבים כיון שלא יכלו להלחם נגד בני דתם. יתר על כן, הם אמרו שיהודי מצרים עלולים למרוד במלכה אם זו תורה על מתקפה כזו.

ו. דחית הדפוס של ירמיהו

היו אנשים שהתנהגו על פי כללים שונים מאלו שירמיהו הציע לגולי בבל.אלו היו יהודים נאמנים אך במשך מאות השנים שחלפו מאז ימי ירמיהו התערבו גורמים אחרים בשיקוליהם. ברור כי נוחות ורווחה אינדיוידואלית שחקו תפקיד חשוב יותר בחיי בני האדם בעת זו. יהודים אלה ראו עצמם יהודים נאמנים אך נראה כי צרכים לאומיים היו בעלי חשיבות פחותה בעיניהם. הם נשארו בתפוצות אף כי משפחות וקהילות יכלו לקום ולעלות לארץ ישראל.

ז. החיים עם דו משמעות

אם היהודים היו נאמנים למסורתם ורעיון ארץ ישראל היה בעל משמעות כה חשובה במסורת היהודית כיצד חיו היהודים עם דו משמעות זו? קשה מאוד למצוא תשובה לשאלה זו.
 
* היו יהודים שחיו את חייהם הנוחים עד שחשו שזקוקים להם בארץ ישראל - ואז החליטו את ההחלטה ששנתה את חייהם ועקרו למולדתם. ספורו של נחמיה בספר נחמיה הוא דוגמה קלסית מתחילת תקופה זו.  
* היו יהודים רבים שבאו לארץ ישראל כדי ללמוד ולעתים כדי להשאר שם לתמיד. הספור על הילל המלומד הגדול שנולד בבבל אף הוא ספור כזה.  
* היו גם רבים שעלו לבית המקדש בירושלים בעיקר בשלושה רגלים, פסח שבועות וסוכות. עלייה לרגל כזו היתה כרוכה בקשיים. המסורת דורשת שכל יהודי יעלה לרגל לירושלים בכל אחד מחגים אלה. הדבר אפשרי עבור יהודי הגר באזור שמסביב לירושלים ואולי אף עבור יהודי מן הגליל למשל אך לא כך הדבר עבור יהודי מצפון אפריקה או ספרד או פרס. ברור כי היה קיים האידאל אך המציאות היתה שונה. נראה שיהודים רבים עלו לרגל פעם אחת בחייהם וביתר הזמן הסתפקו במחשבה או בתקווה עמוקה.

ברוב המקרים יהודי התפוצות חזקו את קשריהם עם ארץ ישראל, עם ירושלים ועם בית המקדש באמצעות תרומה כספית - סכום של חצי שקל להחזקת המקדש. תרומה זו תרמו יהודים כמו גם גרי צדק מכל התפוצות. מס זה הונהג ע"י המלכים משושלת המכבים ואעפ"י שאי אפשר היה להכריח את היהודים לשלמו, העובדות מורות על כך שהם ראו את תשלום המס כחשוב כיון שבכך הם עוזרים להחזקת המקדש ואגב כך מחזקים את קשריהם עם מולדתם העתיקה.
 
בנוסף לכך, ישנן עדויות על יהודים עשירים מאלכסנדריה למשל, שתרמו תרומות גדולות נוספות עבור קישוטים מהודרים למקדש. תרומות כספיות, ביקורים, עליה לרגל ושהיות למטרת לימוד בארץ ישראל היו הצורות העיקריות של קשר מעשי מאוד.